יום שני, 13 באפריל 2015

העגלה פייגה ברפת שובל


ברפת "שובל" נותנים לעגלים שמות, "פייגה" זה השם שנתנו לעגלה הזו, קרה ברפת הזו דבר שלא קרה לי מעולם, נכנסתי לצלם את העגלים והיא הסתובבה לכיוון שלי והתחילה לבכות, ניגשתי אליה, חשבתי שכמו כל העגלים גם היא תנסה לינוק לי את האצבעות, אני שונאת לתת להם את האצבעות שלי, אני מרגישה שזו הונאה, חלב לא יצא משם.
היא לא רצתה לינוק, היא רק רצתה שאני אחבק אותה, הניחה את הראש שלה על הכתף שלי ונתנה לי ללטף אותה בלי סוף.
רועי אמר לי שצריך ללכת ואני לא רציתי, ידעתי שהיא צריכה חום, היא סה"כ תינוקת בלי אמא, זקוקה למה שכל תינוק באשר הוא צריך, אמא.
מליוני יצורים תמימים משלמים מחיר גבוה, גבוה מדי בגלל מוחות שלא חושבים לרגע.
צילמנו עוד ועוד ברפת הזו, פרות עם קטרת העור, עטינים שיוצאת מהם מוגלה, פרה קורסת ואחת לידה שלא מפסיקה לזעוק לעזרה, גידולים, פרה שנתקעה בגדר בלי יכולת להשתחרר, ואני באגואיסטיות מוחלטת חושבת רק על "פייגה" שתכף תהיה בדיוק כמו שאר הפרות ברפת, היא תהיה שקטה, מובסת, תגעה שוב רק כשיעשו לה מה שעשו לאמא שלה, רק כשיקחו ממנה את הצאצא שלה.
השקט שברפת מפחיד, רק ברזלי הראש נוקשים שוב ושוב עד שמגיעים לאזור של העגלים והעגלות שלא מפסיקים לקרוא לאמא.
אני מבקשת רחמים עליהם, אני מבקשת רחמים על "פייגה" על אחיותיה, אחיה, אני מבקשת רחמים על כולם.
חמלה.
רחמים.
עליהם ועלינו.